אנשים בלי עור או אנשים בלי אור?

_{בכנות על התמכרות}

 

״תמיד הרגשתי שהכל חודר עמוק ללבי. כאילו שאין לי שכבת עור עליונה. בן אדם עם עור רגיל לא מרגיש את מה שאני מרגישה, לא משנה כמה מלח נזרק על ידיי החיים המאתגרים, הם לא ירגישו את זה,אני מרגישה הכל. לעתים החיים עצמם הם מלח גס עבורי שנזרק מכל הכיוונים על הגוף המדמם שלי, על הפצעים העמוקים שיש לי. אוף, האם זה יעבור מתי שהו?!״

אין ספור פעמים אני שומעת עדויות אלה מאנשים שמתמודדים עם התמכרויות. הם מספרים בקול אחד על התמודדות עם החיים שכל דבק מורגש ,חודר לתוכם ולעתים באופן האלים ביותר הם מדברים על חווית נוכחות בעולם בלי שכבת העור העליונה. בשפה הטיפולית אנו מכנים זאת – רגישות יתר פוגענית. לא לבלבל עם רגישות בריאה ומטיבה שאנו כבני אנוש יכולים לחוות כלפי יצורים חיים אחרים שסובבים אותנו, כלפי עצמנו וכלפי העולם כולו. מדובר ברגישות טראומטית שמלווה חלק ניכר מהאנשים הללו במהלך כל חייהם. לעתים ניתן לזהות אותה כבר בילדות מוקדמת, לעתים היא עולה מסיפורי גיל ההתבגרות,אבל אי אפשר לפספס אותה. היא תמיד שם, חלק משמעותי מהסיפור.ולמה לדבר עליה? להכיר בה ולטפל בה? מסיבה פשוטה מאד כי היא אחד הגורמים העיקריים לפגיעה עצמית ופגיעה בסובבים. היא זאת שגורמת לחלק מהם לפנות לבקבוק, לשכטה הראשונה, שורה ראשונה, לפנות להימורים, פיתוח הרגלי אכילה לא בריאים ולעתים התפתחות של הפרעות אכילה בהמשך. לעתים זה מתחיל מצפייה בתכנים פורנו@@@פים ופיתוח התנהגויות מיניות פוגעניים או התמכרות שקשורה למין, בזבזנות יתר, שהות לא מאוזנת במדיה חברתית ועוד מספר ביטוים אחרים של המטרד מחשבתי אובססיבי והתנהגות הכפייתית- התמכרות המלכה עולה לשלטון. 

איך תשאלו? 

אז תשובה היא פשוטה. בן אדם שמתהלך בלי עור הוא כמו בן אדם ערום באמצע החורף הקר ביותר שמסתובב ומחפש במה לכסות את עצמו. הוא  ירצה ויחפש לעשות הכל, פעמים רבות באופן הלא מודע, על מנת לגדל את העור הזה.הוא משתוקק להשיג מטרה מאד פשוטה- להרגיש טוב, מוגן, רצוי,מקובל, שייך, מסופק, לטשטש את הבדידות, למלא את הריקנות, החסרים הללו שמתבטאים או מלווים ברגישות יתר פוגענית גורמים לו להרגיש כאב באופן מתמיד כך שהוא למעשה הופך לסבל בלתי נסבל. 

אחת הטענות היא שהמניעים שלהם הם בריאים ונכונים, אך האמצעים המאומצים להתמודד עם חסרים אלו אינם יעילים ואף פוגעניים לטווח הארוך אנו רואים הרבה מאד אנשים ממשיכים להרגיש את החוויות הללו בלי שום תקווה לגדל את שכבת העור העליונה ולחזור להיות אנשים שיכולים להתמודד עם החיים ועם אחת הטענות היא שהמניעים שלהם הם בריאים ונכונים אך האמצעים המאומצים להתמודד עם חברים אלו אינם יעילים ואף פוגעניים לטווח הארוך. 

אנו רואים הרבה מאד אנשים ממשיכים להרגיש את החוויות הללו בלי שום תקווה לגדל את שכבת העור העליונה ולחזור להיות אנשים שיכולים להתמודד עם החיים ועם ״זריקת המלח" שהחיים לעתים מייצרים באופן הטוב והבריא יותר עבורם. 

אז מה לעשות ? 

מנסיוני, אחד הפתרונות היעילים הוא לשפוך אור על הפצעים. ואז, עם הזמן, להרחיב את נקודת האור יותר ויותר. לא במקרה אנו שומעים מכיוונים שונים – אור החשיפה יכול לרפא!

מה זאת אומרת ? 

בראש ובראשונה, אנשים שהגיעו לפתרונות של טיפול עצמי

(self medication) באמצעות שימושים למיניהם שהפכו להתמכרויות הם אנשים שעברו, בין היתר,  חוויות טראומטיות בילדותם או צעירותם. לחלקם מאנשים הללו התפתחה הפרעת דחק פוסט טראומתית. כמובן מדובר כאן באבחנה שהיא הרבה מעבר לתפיסה הרווחת לגבי הפרעה זאת כתוצר של "הלם קרב" או חשיפה ופגיעה במצבים קיצוניים כמו אובדן, אלימות קשה, מחלות, פגיעה מינית ועוד. מדובר במגוון רחב של אירועים מסכנים חיים או נתפסים ככאלה, חוויות של חוסר שליטה וחוסר ישע מתמשכות, חוויות קשות של נטישה ודחייה בילדות, חוויה של לגדול במשפחה לא מתפקדת, פגיעה מתמשכת בערך העצמי של האדם, אלימות פיזית, רגשית, מילולית או כלכלית. כל אלו  או חלקם,  לאורך זמן, ובמיוחד בשלבי התפתחות  (טראומה התפתחותית מצטברת) מצריכים ההתמודדות הרבה יותר מורכבת שדורשת משאבים מורכבים זמן וסבלנות.  

פגיעות אלה יכולים לגרום לכך שמערכות  ניורוביולוגיות ופסיכולוגיות באדם יפגעו ותיווצר תופעה שנתפסת כפי שמתואר – חוסר שכבה עליונה של עור.העבודה החשובה ביותר היא לעזור לאדם שנמצא במבוא סתום זה לראות את עצמו באור הנכון.בעצם להאיר לו על תפיסת עצמי השלילית שלו שמבוססת עובדות בשטח כמו התמכרויות למיניהם ופגיעה ( פנימית וחיצונית) שהתמכרות יוצרת ומחוזק בשיח פנימי כמו: ״אני רועה מתהלך, אני מפלצת, חסר ערך, לא מאמין בשום דבר ובאף אחד, פוגע בכולם, אני חסר תקנה…ועוד ועוד״. 

לכוון אותו להבין שהוא בסדר ומניעים שלו גם בריאים לעתים אלא מה שקרה לו הוא דבר שילד או מתבגר לא היה צריך לעבור. לעזור לו לראות שקרו לו דברים שלא היו צריכים לקרות ושלא קרו לו דברים שהיו צריכים לקרות במהלך התפתחות התקינה של הילד. זה נקרא להאיר, להפנות נקודה של אור על הפצע המדמם. אור כזה שאינו שורף אלא מחמם ומאיר בדרך הרכה ביותר שניתן לחוש.

אור ראשוני של אהבה וקבלה- מישהו רואה אותי באור הנכון. מישהוא עוזר לי לראות יותר ברור. אני לא לבד עם האור הזה. 

ישנם מספר דרכים לעשות עבודה זאת של ריפוי וצמיחה. אחת הדרכים היעילות ביותר היא  דרך קבוצות לעזרה עצמית שמתמקדות כל אחד בסוג שונה של התמכרות (מכורים אנונימיים, אכלניים אנונימים, תלוי יתר אנונימיים, מהמרים אנונימיים, סקסוהולים אנונימים ועוד) ומשלבות עבודה של 12 הצעדים כחלק בלתי נפרד מהמסגרת הלא פורמלית הזאת. על יעילותה של הדרך הזאת יש לומר כה הרבה שאצטרך לכתוב על זה מאמר נפרד. 

כמו כן, ישנם אנשי מקצוע – מטפלים, יועצים, מאמנים אשר מתמחים בעבודה עם התמכרויות וכחלק מזה אמורים להיות מוכשרים גם לעבודה עם טראומות. הם יכולים ללוות את המתמודדים בדרך זאת ולהפנות אותם גם למענים מגוונים אחרים אשר קיימים בעידן שלנו לטיפול ושיקום של המכורים. 

ככה מתחילים בדרך זו – לגדל את העור דרך האור הגדול. 

כמו זרע שצומח מתחת לאור של שמש, אדם זה צומח מתחת לאור שהמלווה הנכון עוזר לו למצוא.

 ככה הוא מגדל את עורו ממה שהוא מקבל מהאור הזה. 

 ככה הוא מוצא את דרכו לחיים בריאים ומלאים בתקווה ובמשמעות. 

סופיה שווידזה ©