מה בין הפרעת קשב וריכוז לבין הפרעת דחק פוסט טראומטית

״ כמה זה קשה!!! כמה זה כואב!

כאילו כולם חיים בתוך המציאות 

 ואני מתבוננת מהצד, 

כאילו אני לא חלק מכל זה. 

אני והעולם חיים במקביל, אין הצטלבות. 

כמה נפגעתי ופגעתי בגלל התחושות הללו…

רוב החיים שלי הם טראומה על טראומה…

קשה לי  להסביר….״ 

היא מספרת בעצב רב. 

‏ADHD בילדות ובבגרות, מאופיינת בחוויה של  ניכור, בדידות, חוסר חיבור, וחוסר בטחון במערכות יחסים. בנוסף לאלה, אימפולסיביות, שגורמת לפציעות בתדירות גבוהה, לנהיגה  פראית, לתגובות תוקפניות, מערכות יחסים פוגעניות, קיום יחסי מין בגילאים צעירים וגם להתמכרויות.

אנשי קשב פוגעים ונפגעים. במודע או לא במודע, זה קורה. אז מה הקשר לטראומה?איזה טראומה? ואיזה מורכבות קיימת כאן?

‏ PTSD- הפרעת דחק פוסט טראומטית נובעת מאירוע  או סדרת אירועים טראומטיים בסביבתו של ילד או מבוגר העלולים לגרום לשינויים בפעילות מוחית. מצבי טראומה יכולים לגרום לשינויים פיזיולוגיים, קוגניטיביים ורגשיים בדרכים בו אדם מעבד אירועים חיצוניים ומצבים פנימיים מלחיצים. זה גורם למצב כרוני של חוסר בטחון (פיזי ונפשי), מה שבתורו מעורר הפרשה של כמויות גדולות של קורטיזול (הורמון הסטרס). אדם כזה יגיב בעוצמה רבה ובתדירות גבוהה יותר מתוך תגובה של -"הילחם או ברח" ויהפוך להיות עסוק למידי בהישרדות (במודע או לא במודע) במקום לחיות ולהנות מחיי היום יום. 

מחקרים מראים לנו שילדים ובני נוער שאובחנו עם ADHD נמצאים בסיכון יותר גבוה להיפצע קשות, להיות מעורבים בתאונות ולהיות קורבנות לאלימות. כמו כן, הפרעת קשב נמצאה כהפרעה השנייה בתדירות בקרב  ילדים שעברו התעללות מינית ואובחנו עם PTSD כהפרעה ראשונה.

מה יכול להסביר ממצאים הללו?

נתחיל מנקודת דמיון בין שתי ההפרעות. הפרעת קשב  והפרעת דחק פוסט טראומטית הן שותפות  להופעה של סימפטומים זהים  כגון: חוסר קשב, לקות בשליטה עצמית, בעיות שינה, הסחת דעת, אימפולסיביות, רגזנות, זיכרון ירוד, חרדה, רגישות יתר, דימוי עצמי נמוך ונטייה לטיפול עצמי באמצעות חומרים שונים שבמקרים רבים מובילה להתמכרויות. מידע חשוב לצורך הבחנה של זו מזו והתערבות מותאמת מצידם של אנשי מקצוע. 

חשוב לציין,  כי הפרעת קשב וריכוז אינה יכולה "לגרום" ל- PTSD באופן ישיר.  אומנם, יש קשר מורכב דו כיווני בין זו לזו. אם כי אנשים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז נוטים יותר להתנהגות בסיכון גבוה, כפי שתואר לעיל. ונטייה זאת גורמת להיווצרות תשתית לטראומה.כמו גם, הילדים  עם ADHD (במיוחד הפרעה מסוג היפראקטיבי/אימפולסיבי בולט) יכולים  לאתגר, באופן מיוחד, את האנשים שסביבם וכתוצאה מזה הם נמצאים בסיכון גבוה להתעללות מצידם של דמויות המטפלות בהם. ואם כי אנשי קשב, לרוב, יתמודדו עם טראומה בדרכים אשר נבדלות מהתמודדות של אלה ללא הפרעת קשב.  

 כאשר מודבר בטראומה זה לא רק מה שקרה לך בפועל אלא הדגש הוא על איך התמודדת עם מה שקרה לך- כיצד אתה מעבד ואז מאבד את הטראומה.

כפי שידעו לנו אנשי קשב הם, בדרך כלל, פחות גמישים, בעלי רגישות יתר ומועדים יותר לפרשנות לקויה בהשוואה לעמיתיהם ללא הפרעה. התסמינים הללו הן יפגעו בהתמודדות של אנשי קשב עם מצבי טראומה  גם  בקשר לעיבוד של טראומה וגם בנוגע לשחרורה והמשך בחיי השגרה. אנשי קשב בהחלט אוכלוסיה פגיעה מול השפעותיה הקשות של הטראומה. 

אומנם, היום כאשר יש בידינו את כל המידע על הקשרים הללו, יש לנו גם דרכים לסייע- למנוע את מה שאפשר למנוע ולטפל, בדרכים המתאימות, בכל אחת מההפרעות והקשרים המורכבים בניהן. 

חשוב ביותר 

לשים דגש על האבחון והטיפול הנכון ב ADHD קומפלקס. על מתמודדים עם הק׳׳ר חשוב לקבל מידע בנוגע לקשרים הללו ועל בני משפחותיהם גם כן. מודעות זאת תאפשר לפנות לאנשי מקצוע נכונים אשר יעשו הערכה הפסיכו -סוציאלית מעמיקה. הערכה כזאת  תאפשר לזהות אם מדובר בPTSD ברקע ו/או תחלואה נלוות אחרת. כך יקבלו אנשי הקשב ובני משפחותיהם טיפול והדרכה הכי מתאימים לצרכיהם ובכך יש סיכוי רב ליעילות של הטיפול. יש סיכוי להתחבר באופן אחר לחיים ולעצמם בחזרה ולצאת מצילם של תסמינים פוגעניים.  

בריאות והמון אהבה לכולנו

Ⓒ סופיה שווידזה -MA, פסיכותרפיסטית, דוקטורנטית לקרימינולוגיה בבר אילן, יועצת ומדריכה באתגרי זוגיות בצלה של הפרעת קשב.